ערב מחקר דירות דיסקרטיות

היא שמעה דירות דיסקרטיות וידאו רחוק

מישהו היה בסביבה, היא שמעה מישהו הולך ממש ליד, היא חשה את הרוח הקלה שהתנועה שלו יוצרת. העיניים לא רצו להיפתח, כאילו היא הייתה בשינה עמוקה, והעפעפיים לא התכוונו לציית לה, הם היו מפוצצים לתחתית, הם כאילו דבקו זה בזה. היא ניסתה לפתוח אותם שוב, אבל הם לא נכנעו, כוחה עליהם נפסק משום מה, כאילו הם חתכו את כבל החשמל, דירות דיסקרטיות אפילו לא זזו. היא ניסתה את זה שוב, אבל שום דבר לא עבד, ואז היא עזבה את הניסיונות חסרי התקווה האלה.
מישהו הלך ממש קרוב, היא הרגישה את זה, היא חשבה שזו אישה, ההליכה הייתה חלקה מאוד, זהירה כאילו היא מפחדת להפריע לה. רעש בגדים בקושי נתפס, היא התקשתה לפעמים לקבוע היכן היא, ואם זה חשוב, לא היה אכפת לה. גם המחשבות נדדו איפשהו רחוק מאוד, כאילו התודעה שלה הועברה מכאן לעברה הרחוק, היא ניסתה להבין מה קורה שם בדירות דיסקרטיות. אבל המחשבות החליקו כמו משהו חלק וחמקמק, היא לא יכלה להתמקד בהן, כולם ברחו ממנה וברחו.

הגוף, כמו גם המחשבות, לא הרגישו כלום, היא לא הרגישה שמישהו נגע בה, תחילה בכף ידה, מאחורי כתפה. היא לא הגיבה לנגיעות האלה כאילו לא היו כאלה. התודעה שלה הייתה אי שם עמוק בתוכה.

יד חמה של מישהו נגעה בפניה, המגע הביישן הזה היה עדין, אבל היא הרגישה אותו וראשה התעוות מעט באופן ניכר, כאילו נותן תשובה למגע הזה. היא נגעה שוב בלחי, וצווארה נמתח מעט, כאילו החליף את עצמו תחת המגע שלו. האצבע נגעה בשפתיה. נשיקת האוויר הקלה הייתה התשובה למגע החצוף הזה. כפות הידיים החמות עטפו את לחייה, ראשה זקוף, צווארה הרים את סנטרה. כפות ידיה הושיטו יד לעגיליה, נגעו בהן והחליקו הלאה לאורך שערה. היא הרגישה שהשיער רשרש בין אצבעותיה כשהם הגיעו אליהם.

אבל לא היה אכפת לה, המחשבות היו חסרות, הרצון היה חסר, הכל היה חסר

רק הגוף עדיין יכול היה לזכור את המגע הקודם, את החיבה והרוך הקודמים, הוא ניסה לענות על המגע עצמו, אבל רק ניסה, הוא לא יכול היה לעשות שום דבר בלי אדונו, בלי רצונו.
היא הרגישה שזה לא נוגע בה, בלבה לא היה אכפת לה, מי שזה לא יהיה, לא משנה, ואקום, ריקנות, אדישות, שינה. היא הפסיקה להרגיש את הנגיעות האלה, לא היה אכפת לה לפניהם. הם היו איפשהו בסביבה, מצד אחד הם הפריעו לה דירות דיסקרטיות כמו זבוב מעצבן בקיץ, אבל באותו זמן ולא, הם לא היו פולשניים למרוד ולהבריש אותם, הם פשוט היו.
בשלב מסוים בזמן היא נכשלה, תודעתה עזבה אותה, אך לאט לאט, בחוסר רצון רב, חזרה אליה, ובכך אמרה שאתה אל תפחד, אני איתך. לא היו כפות ידיים, זה היה רק חם, זה בא מאיפשהו מבפנים. הוא נגע בחום בנשמתה, ושוב לא היה דבר, רק ריקנות כמו בחלל אינסופי, רק ריקנות וזהו.
לזמן יש התחלה ואין לו סוף, אין לו התחלה, אבל יש סוף, מה זה זמן? קו ישר מוצק בין שתי נקודות, או אינסופי מנקודה אחת לאותה נקודה? מה זה זמן? מי יודע? אולי אנחנו תמיד חוזרים לדרך הראשונית ובעצם לא הולכים לשום מקום, אין לו שום דבר לפניו, אבל גם אין שום דבר מאחור. הפרח נקרע, העלווה נופלת, כוכב הלכת מקיף את מאורו, והכוכב ממהר לאט ובאותו הזמן במהירות מטורפת ביקום. גלקסיות מתפוצצות, הופכות לכלום, חיים חדשים נולדים מחדש מכלום זה. הזמן שווה את זה, אין לו שום דבר בשליטתו, לא אכפת לו מה קורה ואיפה, זה כשלעצמו.
כפות הידיים קפצו את לחייהן והחליקו לתחתית. הצוואר התכופף והראה את חוסר ההגנה שלו, הראש איבד את התמיכה שלו בצורת כפות הידיים שלו, והפנה מעט לצד אחד. האצבעות עטפו בעדינות את גרונו. היא סמכה עליהם, לא ידעה למה בעצמה, אבל פשוט סמכה עליהם. היא ניסתה שוב לפקוח את עיניה, אך שוב היא לא הצליחה, הם פשוט לא שמעו אותה, הם ישנו. כפות הידיים שחררו את צווארם, נגעו בעצם הבריח ובלי להתעכב, החליקו לרגע אל החזה. יש לה משהו בפנים, אבל, מיד הכל נעלם, נעלם, נצרך על ידי חלל עצום, ושוב כלום, היא נשארה משקיפה על סבא עצמה.
כפות הידיים מונחות על החזה. מבד הבגדים היא חשה את החום שלהם. הם סחטו את החזה, אבל בעצם לא היה מה לסחוט. מאז ילדותה היא לבשה תסרוקות של בנים, לבשה מכנסיים, הדמות שלה הייתה של בחור אמיתי, כנראה בגלל זה היה לה חזה קטן כמו של ילד. היא נהגה להיות גאה בזה, אבל עם הזמן היא התחילה להתבייש, וזה לא כמו כל החברות שלה, אז היא ניסתה ללבוש בגדים עם תחרה, כאילו כדי להסוות את הפגם הנשי שלה.
האצבעות ניסו שוב, לגרוף את מה שהיה מתחת לבגדים, אבל מתחת לתחרה נותרו רק בליטות קלושות, שרק מרחוק יכלו לעבור לחזה של אישה. רק הגוף שלה הגיב למעשים האלה, הוא התנדנד מעט, כאילו אמר לו שזה לא נעים לו. הפעם האצבעות כבר לא סחטו את גופה, הן רק העבירו אותה. והפעם הגופה הגיבה שוב. במקום של סלידה, היא נאנחה עמוק, עם כל החזה. האצבעות הרגישו שתי בליטות קשות. הם נגעו בהם, והיא שאפה שוב, כאילו מנסה להגדיל את החזה שלה. האצבעות הרגישו את הפטמות גדלות, הן ממש בולטות, הן היו נוקשות, ובהשוואה לשדיים עצמם פשוט ענקיות.
היא שכבה בעיניים עצומות ולא הרגישה כלום, גופה הכותנה איכשהו יכול היה להגיב למשהו, אבל לא היא, לא נשמתה ורגשותיה, ולא מה שהיא אמרה, הכל שתק. היא לא נקרעה מסקרנותה, היא לא רצתה להמשיך, אבל באותו הזמן לא רצתה להתנגד, שום דבר בכלל. היא רק רצתה לדעת מי זה? היא ניסתה שוב לפתוח את עפעפיה. אבל הם נעשו כבדים עוד יותר, כאילו הם מודבקים זה לזה. היא הצליחה בקושי רב לסובב את ראשה ישר, להזיז את גבותיה. היא הצליחה להחזיר לעצמה את השליטה בגבות, היא הובילה אותם בכל כוחה כלפי מעלה. עפעפיה, שהם התכווצו כל כך חזק, לא רצו להיפרד, היא הצליחה לשלוט בהם עכשיו, אבל זה היה קשה מאוד.
האצבעות הרכות נגעו שוב בפטמות, רק שהן הגיבו לתנועות, הרקמה ריככה אותן, אבל הגוף נשאר ללא קשר. כפות הידיים החליקו לאורך הגוף, הן נגעו בחוצפה בבטן ומשכו את החולצה מאחורי חגורת החצאית ללא שום טקס. הם לא פתחו אותו, כפות הידיים רק החליקו מתחת לבד. עורה הרגיש את חום כפות ידיה, ובתגובה הוא היה מכוסה מיד בעור אווז.
חם. מחשבה אחת החליקה בראשה, מחשבה זו כיסתה את עפעפיה. החום התפשט בכל הגוף, אך חזר מיד לבטן. כפות הידיים, מרימות את בד החולצה, החליקו אל החזה עצמו. במקרה זה, היא הייתה חסרת הגנה לחלוטין, שום דבר לא הסתיר אותה, אפילו לא הבד הדק הזה.
נשימה כבדה. מה זה? השלט עזוב, עזוב אותי, צא או לא, חכה, עצור, אל תמהר, חכה … היא מצמצת והריסים התרוממו, אבל העטיפה כיסתה את העין, וגם את הנברשת הזו, שהאירה ישר בעיניים. מספר עצום של כתמים אדומים דירות דיסקרטיות נצצו מול עיניה, הכל צף וקפץ.
האצבעות מתחת לבגדיה ממש התפשטו על גופה, הן החליקו קדימה. לאחר שהתגבר על החזה, האצבעות נגעו בצוואר. בד החולצה נמתח. באותה נחישות הם החליקו לתחתית. לאחר שנגעה שוב בפטמות, האצבעות סחטו אותן. היא חשה כאב עמום ומרוחק מאוד. נשימה לסירוגין, כאילו זה עזר לגופה להשתיק את הדקירה הכואבת בפטמות של דירות דיסקרטיות. אצבעותיהם פתחו אותם, הם חיכו שהגוף ינשום ויחזיר את ריאות האוויר המלאות. החזה התרומם, ואז כריות האצבעות המורה נגעו בחלק העליון שלהן. נשוף שוב, אבל הפעם ציפורני החתול נחו על הפטמה, הם נחפרו כמו מחטים חדות בפטמות, ולחצו עליהם כן לעצירה עצמה. זה היה כאב עדין, מכוון לנקודה אחת. הרפלקס של הגוף עצמו עבד במהירות הבזק. רגליה, שעד אז פשוט השתלשלו, התכופפו בברכיים, ובכך יצרו מחסום בין ידיה לגוף חסר ההגנה הזה. הרגליים, שהתכופפו כל כך מהר, נאלצו לסגת. הגוף נרתע מעט, הידיים ניסו לגעת בחזה, אבל הן יצרו רק תנועות חלשות ולא בטוחות.
מה שקרה, היא לא כיבדה את הכאב, היא נדהמה מפעולות גופה. מה זה? החלל העצום נפתח לפניה, האור נדלק שוב. מהזיקוקים הזוהרים האלה היא חשבה שהיא ראתה כוכבים כל כך רחוקים וכל כך קרים. מאיפה הם? איפה אני? מחשבות ניסו למצוא את התשובה, אבל מיד שקעו בדירות דיסקרטיות. המרחב העצום והאינסופי באמת הקיף אותה, מה יש בדאלי, מה עומד מאחורי הכוכבים האלה, מה? הזמן הוא כלום, רק אנחנו כמו עש עפים סביב הלהבה הקטלנית של הנר, אנחנו נשרפים והזמן נשאר.
היא פקחה את עיניה. הכתמים נעלמו. היא ראתה את כל הנברשת ההדוקה, שמאירה כל כך בעקשנות בפניה, את הקירות ואת הרהיטים ההדוקים. היא הביטה בברכיה, שהן היו כל כך צמודות, אבל עכשיו הן כבר לא כיסו את החזה שלה, רגליה היו כפופות בברכיים ועקביה נלחצו אל ישבנה. היא עדיין שכבה עליו באותה צורה. היא הביטה בברכיה, החצאית החליקה מהן, היא ראתה חבורה שקיבלה בשבוע שעבר כשפגעה בקצה השולחן. עכשיו החבורה הזו לא הייתה מכוסה ובלטה כל כך בחוצפה לרגלה. באופן מוזר, היא הביטה בברכיה וחשבה על מחר, שמחר הוא יום חופש, שהיא תנוח ושהכל בסדר.